יש רגע, כמעט בכל שיר יווני שנוגע ללב, שבו קול הבוזוקי נכנס לבד, לפני המילים, ומספר לך בדיוק באיזו תקופה אתה נמצא. הפריטה החדה והיבשה של שנות השלושים. המיתרים המלטפים של תחילת שנות החמישים. הצליל המהיר, כמעט חשמלי, שנשמע לראשונה בסוף אותו עשור. כל אחד מהצלילים האלה נולד בזכות בן אדם ספציפי, שישב יום אחד עם כלי נגינה שנחשב אז מפוקפק, שייך לשוליים החברתיים, ולעיתים אף אסור לחלוטין, והחליט לעצב אותו מחדש.
המוזיקה היוונית העירונית של המאה העשרים לא הייתה נראית, נשמעת ומרגישה כמו שהיא היום בלי שמונה עשרה הדמויות שבמאמר הזה. לא מדובר ברשימת מצטיינים או בדירוג של "הכי טובים". מדובר בשרשרת. כל זמר ונגן בוזוקי שכאן לקח משהו מהדור שקדם לו, שינה אותו, ומסר אותו הלאה לדור הבא.
מי שיקרא את המאמר עד הסוף לא רק יכיר שמונה עשרה שמות. הוא יבין איך מוזיקה עוברת גלגול שלם, מכלי אסור בבתי חשיש בנמל פיראוס ועד לבמות הענק של הקונצרטים הגדולים באירופה, דרך פליטים, מלחמות, דיקטטורה, ותשוקה עיקשת שלא נכנעה לאף אחד מהם.
מאיפה בכלל הגיעה המוזיקה היוונית העירונית
לפני שנכנסים לדמויות עצמן, כדאי להבין את הקרקע שממנה הן צמחו, כי בלעדיה חלק גדול מהסיפור פשוט לא יובן.
הבוזוקי, כלי שהגיע מהמזרח
הבוזוקי עצמו אינו המצאה יוונית טהורה. הוא צאצא רחוק של משפחת כלי מיתר ארוכי צוואר שהתפתחו באגן הים התיכון ובאסיה הקטנה, קרובי משפחה של הטנבור הטורקי ושל כלים דומים שהיו נפוצים בקרב קהילות יווניות, טורקיות וארמניות כאחד. כשעשרות אלפי פליטים יוונים הגיעו מאסיה הקטנה לאחר האסון של שנת 1922, הם הביאו איתם לא רק כאב וגעגוע, אלא גם עולם מוזיקלי שלם, מקאמים מזרחיים, סולמות שאינם קיימים במוזיקה המערבית, וטכניקות נגינה ששאבו ישירות מהמסורת העות'מאנית.
ההשפעה הטורקית והמזרחית הזאת לא הייתה תוספת קישוטית. היא הייתה חלק מהשלד המוזיקלי עצמו, וניכרת עד היום בסולמות של הרבטיקו ובאופן שבו זמרים יווניים "מכופפים" את הצליל באמצע מילה.
מהטקדס אל התודעה הלאומית, לידת הרבטיקו
בשכונות העוני של פיראוס ואתונה נוצר סגנון שנקרא רבטיקו. זו הייתה מוזיקה של אנשים בשוליים החברתיים, פועלי נמל, מהגרים, ולעיתים אף עברייני זוטין, שהתכנסו במעונות עישון חשיש בלתי חוקיים שנקראו טקדס וניגנו על כלים פשוטים כמו בוזוקי ובגלמה. השלטון היווני ראה ברבטיקו איום תרבותי של ממש.
בשנות השלושים, תחת המשטר הסמכותני של יואניס מטקסס, הוטלה צנזורה קפדנית על השירים, בוזוקים הושמדו במשטרות, וזמרים נאלצו לשנות מילים או להסתיר את הכלי כליל. דווקא הרדיפה הזאת חיזקה את התדמית של המוזיקה הזאת כקול אותנטי של אנשים שאין להם קול אחר.
מהרבטיקו הגולמי אל הלאיקו
מהרבטיקו הגולמי של שנות השלושים צמח בהדרגה, אחרי מלחמת העולם השנייה ומלחמת האזרחים היוונית, סגנון חדש שנקרא לאיקו, מילולית "עממי". הלאיקו שמר על הרגש הכבד ועל מבנה השירה של הרבטיקו, אבל הכניס תזמור עשיר יותר, השפעות מערביות, ולעיתים גם קצב ריקוד מהיר ומסחרי הרבה יותר.
במקביל, החל משנות החמישים, ניגנו בו גם השפעות בלקניות מובהקות, קצבים ומקצבי ריקוד ששאבו מתרבויות שכנות כמו הבולגרית והתורכית, לצד המסורת העממית הפנים יוונית של האיים ושל היבשת.
הרשימה הבאה עוקבת אחרי הגלגול הזה בסדר כרונולוגי, מן הראשונים שהעזו להקליט את קול הבוזוקי, ועד הזמרים שעדיין ממלאים היום אולמות ענק ומחברים בין המוזיקה הזאת לקהל של המאה העשרים ואחת.
שמונה עשרה הדמויות שעיצבו את הדרך
1.מארקוס ואמבאקאריס, אבי הרבטיקו
שנות פעילות: 1932 עד תחילת שנות השישים סגנון: רבטיקו קלאסי, הסגנון שנוצר בבתי החשיש ובמזללות של פיראוס
מנמל פיראוס אל התודעה הציבורית
מארקוס ואמבאקאריס נולד באי סירוס בשנת 1905, למשפחה קתולית ענייה, ונפטר באתונה בשנת 1972. הוא עזב את סירוס בגיל שתים עשרה, עבד כפועל נמל, כורה פחם, מבריק נעליים וקצב, ולפי הסיפור המפורסם על עצמו, נשבע שאם לא ילמד לנגן בוזוקי תוך חצי שנה יקטע את ידו בסכין הקצבים שלו. הוא למד, וכעבור זמן קצר הפך לאחד מארבעת המייסדים של מה שמכונה "הרביעייה של פיראוס", שכללה גם את סטרטוס פאיומטזיס, ג'ורג'וס באטיס ואנסטיס דליאס. הם היו הראשונים שהקליטו רבטיקו בסגנון פיראוס בתקליטים מסחריים, החל משנת 1932, ובכך העבירו את הסגנון ממעגל סגור של פליטים ומוזרים חברתיים אל התודעה הציבורית הרחבה.
הפשטות שהפכה אותו לאגדה
מה שהופך את ואמבאקאריס לדמות מכוננת הוא הפשטות הצרופה של הכתיבה שלו. בניגוד לסגנון המפואר יותר של המוזיקה של פליטי אסיה הקטנה, עם התזמורים העשירים והמנגינות המסולסלות שלה, ואמבאקאריס כתב מנגינות חשופות, כמעט צנועות, עם ליווי מינימלי ומילים ישירות עד כאב. השיר "פרנגוסיריאני", שכתב באמצע שנות השלושים, נשאר עד היום אחד השירים היווניים המוכרים ביותר בעולם כולו.
אחרי המלחמה, כשהרבטיקו יצא מאופנה וגם דלקת פרקים קשה כמעט שיתקה את ידיו, ואמבאקאריס כמעט נעלם מהזירה. רק בתחילת שנות השישים, ביוזמתו של וסיליס טסיצאניס, חזרו זמרים צעירים כמו גריגוריס ביתיקוטסיס להקליט מחדש את שיריו, וכך זכה ואמבאקאריס להכרה מחודשת עוד בחייו כ"פטריארך של הרבטיקו".
עובדה מעניינת: ואמבאקאריס מעולם לא למד תווים, וכל היצירה העצומה שלו נוצרה ותועדה אך ורק דרך זיכרון והשמעה חוזרת באולפן ההקלטות.
למה הוא עדיין רלוונטי גם היום
כל נגן בוזוקי שמתחיל היום ללמוד את הכלי נתקל במוקדם או במאוחר בסולם הפשוט והכן של ואמבאקאריס, שנחשב עדיין לאבן הבוחן של נגינה "אמיתית" בניגוד לוירטואוזיות טכנית בלבד. שירים כמו "פרנגוסיריאני" ממשיכים להיות מבוצעים מחדש כמעט בכל דור, ותחנות רדיו וטברנות ברחבי יוון עדיין פותחות ערבים בשמו.
2.סטרטוס פאיומטזיס, הקול המקורי של הרביעייה
שנות פעילות: 1932 עד 1971 סגנון: רבטיקו גולמי, הדור המייסד
חבר ברביעייה שהמציאה הכול
סטרטוס פאיומטזיס נולד באיוואלי שבאסיה הקטנה בשנת 1904, עבר ליוון סביב שנת 1918, ונפטר בשנת 1971 בזמן סיבוב הופעות בארצות הברית. הוא היה חלק בלתי נפרד מאותה רביעייה מייסדת של פיראוס, לצד ואמבאקאריס, באטיס ודליאס, ונחשב לאחד הקולות המזוהים ביותר עם הרבטיקו הגולמי ביותר. הכינוי שדבק בו, "העצלן", לא שיקף את מסירותו האמיתית לבמה, שאותה שמר עד יומו האחרון ממש.
הקול הישיר של הדור הראשון
בזמן שוואמבאקאריס נחשב למלחין ולנגן המרכזי של הקבוצה, פאיומטזיס היה מי שהעניק לשירים רבים מהם את הפרשנות הקולית. קולו, גס ורגשי, נתפס כאותנטי במיוחד דווקא בגלל שהוא לא ניסה להתייפייף. הוא היה חלק מהדור שהעביר את הרבטיקו מהמזללות אל הבמות הרשמיות הראשונות, וממשיך עוד שנים רבות אחר כך להופיע ולהקליט, לרבות תקופה שבה חלק מבכירי הרבטיקו, פאיומטזיס ביניהם, נסעו להופיע בקרב הקהילה היוונית בארצות הברית. הוא היה עני כל כך בזמן מותו שקהילת יוצאי יוון בניו יורק נאלצה לגייס כספים כדי להעביר את גופתו חזרה ליוון.
למה הוא עדיין רלוונטי גם היום
זמרי לאיקו עכשוויים שמחפשים לחזור ל"שורש" הרבטיקו, ולא רק לגרסה המהוקצעת שלו, שבים להקשיב לפרשנויות של פאיומטזיס כדי להבין איך נשמע הסגנון לפני שהוא הפך למוצר תרבותי מלוטש.
🎵 להאזנה: סטרטוס פאיומטזיס ומנוליס חיוטיס, או פאסאטמפוס
3.יאניס פפאיואנו, האמן שגישר בין המזרח למערב
שנות פעילות: שנות השלושים עד 1972 סגנון: רבטיקו עם השפעות קנטדה ואסיה קטנה
פליט שהפך לגשר מוזיקלי
יאניס פפאיואנו נולד בשנת 1913 בעיירה קיוס שבאימפריה העות'מאנית, כיום גמליק שבטורקיה, ונפטר בתאונת דרכים באתונה בשנת 1972. הוא היה פליט בעצמו, איבד את אביו כשהיה בן שנתיים, וחווה על בשרו את אסון אסיה הקטנה בילדותו, לפני שהתיישב לבסוף בפיראוס.
הרקע הזה ניכר בבירור בסגנון הכתיבה שלו, שמיזג בין המרכיב הקנטדה, מסורת שירה איטלקית ומערבית שהייתה נפוצה בקהילות היווניות של אזמיר, לבין הצלילים המזרחיים של המוזיקה מאסיה הקטנה.
שירה בשני קולות ומרקם עשיר
פפאיואנו נחשב לאחד הראשונים בעולם הרבטיקו שהשתמש בשירה בשני קולות, טכניקה שהעשירה מאוד את המרקם הקולי של הז'אנר, וכך הפך לגשר של ממש בין המסורת המזרחית לבין השאיפה המערבית לתזמור מורכב יותר.
מעבר לכתיבה עצמה, פפאיואנו היה גם דמות מארגנת בסצנה, מי שסייע לגשר בין דור הפיראוס המקורי לבין הזמרים הצעירים יותר שהחלו להופיע בשנות החמישים.
למה הוא עדיין רלוונטי גם היום
הטכניקה של שירה בשני קולות, שפפאיואנו סייע לבסס, עדיין נשמעת בהופעות לאיקו מסורתיות, ומלחינים צעירים החוזרים לכתוב בסגנון רבטיקו לומדים ממנו איך לשלב תזמור עשיר בלי לאבד את הפשטות הרגשית של השיר.
4.וסיליס טסיצאניס, האיש שהמציא את הלאיקו
שנות פעילות: 1937 עד 1984 סגנון: מעבר מרבטיקו ללאיקו, "המערוב" של הז'אנר
מסטודנט למשפטים לאבי הלאיקו
וסיליס טסיצאניס נולד בעיר טריקאלה שבתסליה ביום 18 בינואר 1915, ונפטר ביום הולדתו, 18 בינואר, בשנת 1984. הייחוד שלו היה בכך שהוא לא הגיע מהמעגל המסורתי של הרבטיקו.
הוא נסע לאתונה ללמוד משפטים, למד לנגן בוזוקי כבר כבוגר צעיר, ורק אז נכנס לעולם ההקלטות. במהלך הכיבוש הגרמני עבר להתגורר בסלוניקי, שם פתח מזללה משלו ובה המשיך להופיע ולהלחין למרות הרעב, ההגליות והמצור התרבותי על התקליטים.
באותן שנים כתב חלק מהשירים הגדולים ביותר בקריירה שלו, ובהם "יום ראשון מעונן", שהפך לאחר תום המלחמה לאחד השירים המזוהים ביותר עם הכאב הקולקטיבי היווני.
חמש מאות שירים ומגלה כישרונות
טסיצאניס כתב למעלה מחמש מאות שירים, ומה שמכונה בפי חוקרי המוזיקה "המערוב" של הרבטיקו, כלומר הכנסת הרמוניות, תזמורים ומבני שיר שקרובים יותר לשירה עירונית מערבית, נזקף לזכותו יותר מכל אמן אחר. הוא זה שהוציא את הרבטיקו מהשוליים העברייניים והכניס אותו לסלון היווני הממוצע.
במקביל, הוא היה מגלה כישרונות בלתי נלאה, ותחת כנפיו התפתחו כמה מהזמרות הגדולות ביותר של הדור, ובהן סוטיריה בלו, מריקה נינו ואיואנה גיאורגקופולו.
למה הוא עדיין רלוונטי גם היום
רוב שירי הלאיקו הקלאסי שמתנגנים היום בטברנות ובחתונות יווניות מבוססים על מבנים הרמוניים שטסיצאניס ביסס. מלחיני קולנוע וטלוויזיה יווניים עדיין שואבים ממנו כשהם רוצים ליצור "צליל יווני נוסטלגי" מיידי.
5.מריקה נינו, הכוכבת שהבזיקה ונעלמה
שנות פעילות: 1948 עד 1955 סגנון: רבטיקו עתיר רגש
מפליטה ארמנית לכוכבת רבטיקו
מריקה נינו, ששמה האמיתי היה אוונגליה אטמיאן, נולדה סביב תחילת שנות העשרים למשפחת פליטים ארמנית מאזמיר, ונפטרה בגיל צעיר מאוד, שלושים וחמש בערך, ביום 23 בפברואר 1957.
היא נולדה על סיפון אונייה שהביאה פליטים מאזמיר החרבה לפיראוס, גדלה בשכונת הפליטים קוקיניה, והחלה את דרכה כזמרת בהופעות אקרובטיות עם בעלה השני. קולה החזק, הגבוה והדרמטי משך את תשומת ליבו של טסיצאניס עצמו, שהחליף אותה עם הזמרת שליוותה אותו קודם לכן.
שנתיים שהולידו כמעט מאה שירים
שיתוף הפעולה בין נינו לטסיצאניס הניב בשנתיים בלבד כמעט מאה שירים חדשים, חלקם הגדולים ביותר בקריירה של שניהם. נינו ייצגה משהו חדש: קול נשי חזק, כמעט תובעני, שלא היסס לתפוס מרכז הבמה מול מלחין גבר מפורסם.
בשנת 1954 נסעה נינו לארצות הברית, ולא ידעה שהיא כבר חולה בסרטן. מחלתה החמירה שם במהירות, והיא חזרה ליוון כדי לעבוד עוד קצת, מתוך כאב פיזי אדיר, לפני שנפטרה בגיל צעיר. סרטו של הבמאי קוסטאס פריס, "רבטיקו", משנת 1983, מבוסס במידה רבה על חייה.
למה היא עדיין רלוונטית גם היום
נינו הפכה לסמל של האמנית שנשרפת מהר מדי, ומוזיקאיות יווניות רבות עדיין מציינות אותה כהשראה כשמדובר בעוצמה קולית נשית שאינה מתפשרת. הביצועים שלה לשירי טסיצאניס עדיין נחשבים לגרסת האב לרבים מהם.
🎵 להאזנה: מריקה נינו, זאירה
6.סוטיריה בלו, הקול הבס של הרבטיקו הנשי
שנות פעילות: 1941 עד 1976 סגנון: רבטיקו ולאיקו, קול נשי נמוך וחסר פשרות
מבריחה מהבית לבמת הרבטיקו
סוטיריה בלו נולדה באי אבויה בשנת 1921, למשפחה אמידה ודתית, ונפטרה בשנת 1997. הסיפור שלה הוא סיפור של בריחה. היא עזבה את ביתה בשל יחסים קשים במשפחה, הגיעה לאתונה בדיוק כשמלחמת העולם השנייה פרצה, ונאלצה לעבוד בעבודות מזדמנות שונות, כולל כמשרתת וכסבלית, לפני שהתגלתה במקרה כשעבדה כמלצרית במועדון רבטיקו והצליחה להתערב עם לקוח ולשיר שני שירים על הבמה.
טסיצאניס עצמו נכח שם, זיהה מיד את הכישרון הנדיר, ומאותו רגע החלה קריירה ארוכה שכללה גם פעילות במחתרת נגד הכיבוש הגרמני.
קול נמוך שלא התפשר
מה שהופך את בלו לייחודית הוא הצליל הקולי שלה. בניגוד לקולות הנשיים הגבוהים והמלודרמטיים שהיו נהוגים אז, לבלו היה קול נמוך, כמעט גברי בעוצמתו, שהתאים בול לרוח הקשוחה של הרבטיקו. היא שרה גם על נושאים שנחשבו נועזים לזמרת אישה בשנות הארבעים, כולל שירים על חשיש, על כלא ועל אהבה חסרת פשרות.
בשנות השבעים, בזמן שהמוזיקה שהתחילה איתה כבר נחשבה לנוסטלגית, בלו חוותה תחייה מחודשת של הקריירה, בין השאר כחלק מהתגובה התרבותית לדיקטטורת הקולונלים, שראתה ברבטיקו סוג של מרד תרבותי סמוי.
למה היא עדיין רלוונטית גם היום
בלו נחשבת עד היום לדגם המכונן לכל זמרת יוונית שרוצה להישמע "אמיתית" ולא מהוקצעת. הזמרות שממשיכות לשיר רבטיקו במרתפים ובבארים קטנים ברחבי יוון, ולא רק בטלוויזיה, שואבות ישירות מהמורשת הווקאלית שלה.
🎵 להאזנה: סוטיריה בלו, יום ראשון מעונן
7.מנוליס חיוטיס, האיש שהוסיף מיתר ושינה הכול
שנות פעילות: 1937 עד 1970 סגנון: מעבר לאיקו קוסמופוליטי, מהפכת הבוזוקי בן ארבעת המיתרים
מבר יוקרתי בסלוניקי לוירטואוז ארצי
מנוליס חיוטיס נולד בסלוניקי ביום 21 במרץ 1921, ונפטר ביום הולדתו, 21 במרץ, בשנת 1970. הוא גדל בבית שבו אביו ניהל בר יוקרתי, ולמד לנגן גיטרה ובוזוקי עוד בילדותו. בגיל שש עשרה כבר ליווה זמרים גדולים כמו סטרטוס פאיומטזיס וחתם על חוזה הקלטה עם חברת קולומביה.
המיתר הרביעי ששינה את הכלי לנצח
התרומה ההיסטורית האמיתית של חיוטיס הגיעה באמצע שנות החמישים, כשהוא הוסיף לבוזוקי המסורתי, בעל שלושה זוגות מיתרים, זוג מיתרים רביעי, ובכך יצר את מה שמכונה בוזוקי טטרכורדו. השינוי הזה לא היה קוסמטי. הוא איפשר לכוונן את הכלי בכיוונון דמוי גיטרה, הרחיב את טווח האקורדים האפשריים, והפך את הנגינה למהירה ווירטואוזית בהרבה.
חיוטיס גם היה בין הראשונים שהגברו חשמלית את הבוזוקי, מה שהתאים בול לרוח מועדוני הלילה החדשים והמפוארים שהחלו לצוץ באתונה שלאחר המלחמה.
מהמועדון היוקרתי ועד אפיטאפיוס
הוא פתח בעצמו מועדון יוקרתי בשם פיגאל, שהביא לראשונה את הבוזוקי לחוגי החברה הגבוהה, בליווי מלצרים בעניבת פפיון ולבוש רשמי, מהלך שסימל את המעבר של הכלי משוליים חברתיים אל מרכז הבידור הלאומי.
במקביל טיפח שיתוף פעולה מסחרי ואמנותי ארוך שנים עם הזמרת מרי לינדה, שהפכה לאישתו, ויחד הפכו לדואט המזוהה ביותר עם הלאיקו הקוסמופוליטי של תחילת שנות השישים, שהתבל בהשפעות ג'אז, מוזיקה לטינית ואפילו רוק אנד רול מוקדם. חיוטיס אף שיתף פעולה עם המלחין הגדול מיקיס תיאודוראקיס, ונגינת הבוזוקי הווירטואוזית שלו היא זו שנשמעת בהקלטה המכוננת של "אפיטאפיוס" משנת 1960.
למה הוא עדיין רלוונטי גם היום
הבוזוקי הבן ארבעה זוגות מיתרים שחיוטיס פיתח הוא, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הכלי שבו מנגן כל נגן בוזוקי מקצועי בעולם כיום. כשמישהו רואה תמונה של בוזוקי מודרני, זה בעצם הכלי של חיוטיס, לא הכלי המקורי של ואמבאקאריס.
🎵 להאזנה: מנוליס חיוטיס, או פאסאטמפוס
8.ג'ורג'וס מיצאקיס, "המורה" השקט
שנות פעילות: שנות הארבעים עד שנות השמונים סגנון: רבטיקו ולאיקו, כתיבה מדויקת ומובנית
בריחה מהבית אל עולם המוזיקה
ג'ורג'וס מיצאקיס נולד בקונסטנטינופול בשנת 1921, ונפטר באתונה בשנת 1993. משפחתו נאלצה לעבור ליוון בשל היחס העוין לקהילה היוונית בטורקיה, והתיישבה תחילה בקוואלה ולאחר מכן באזור וולוס. הוא ברח מבית הוריו לסלוניקי כדי לעסוק במוזיקה בניגוד לרצון אביו, שם פגש את טסיצאניס עצמו והתחיל את דרכו המקצועית.
אחרי המלחמה שיתף פעולה עם כמעט כל הדמויות המרכזיות של הרבטיקו והלאיקו, ובהם פפאיואנו, חיוטיס וקלדראס, וליווה זמרות מובילות כמו סוטיריה בלו, מריקה נינו וסטלה חסקיל.
הכינוי שנבע מדיוק מבני
הכינוי "המורה" נבע מהאופן שבו מיצאקיס נחשב לבעל ידע עמוק ומדויק בתאוריה המוזיקלית של הרבטיקו, ומדמות שאליה פנו מוזיקאים צעירים כדי ללמוד מבנה שיר, כתיבת מנגינה, ותרגום נכון של הרגש לצליל. הוא לא היה בהכרח הכוכב הבולט ביותר על הבמה, אך היה מהאדריכלים השקטים ביותר של הז'אנר.
למה הוא עדיין רלוונטי גם היום
מורי בוזוקי ומורי תיאוריה מוזיקלית יוונית עדיין מלמדים תלמידים דרך היצירה של מיצאקיס, בדיוק בגלל הדיוק המבני של הכתיבה שלו, שהופך אותה לחומר לימוד אידיאלי.
🎵 להאזנה: ג'ורג'וס מיצאקיס, אוסף הלהיטים הגדולים
9.אפוסטולוס קלדראס, המשורר של הבית והלב
שנות פעילות: 1946 עד שנות השמונים סגנון: לאיקו רגיש, כתיבה ביתית ואינטימית
ילד לשכונת פליטים שהפך למשורר עממי
אפוסטולוס קלדראס נולד בטריקאלה ביום 7 באפריל 1922, ונפטר באתונה ביום 8 באפריל 1990. הוא גדל בעיירה שאליה הגיעו פליטי אסיה הקטנה, וזיכרון הסבל שלהם, אותם ילדים יחפים שאמהות אחרות אסרו על ילדיהן לשחק איתם, ליווה אותו כל חייו וניכר בבירור בשירים הרגישים ביותר שלו.
הוא כתב את שירו הראשון עוד בתקופת הכיבוש הגרמני, בזמן שלמד חקלאות בסלוניקי וניגן בטברנות מפוקפקות בערבים. בתחילת שנות החמישים כבר היה שם מוכר.
חמישים שנה לאסון ותגלית שני כוכבים
מה שמייחד את קלדראס הוא הרגישות המלודית שלו וחתירתו המתמדת לרגש ביתי, אינטימי, לעיתים כמעט וידויי. הוא כתב את הלחנים לצד מילים משלו ולעיתים לצד כותבי מילים גדולים כמו אפטיכיה פפגיאנופולו ופיתגורס. בשנת 1972, חמישים שנה בדיוק לאחר אסון אסיה הקטנה, כתב מחזור שירים מרגש במיוחד המוקדש לסבל הפליטים, שנחשב לאחת מיצירות המופת שלו.
קלדראס הוא גם זה שנתן לזמר צעיר בשם ג'ורג' דלארס ולזמרת צעירה בשם חריס אלכסיו את הפריצה המשותפת הגדולה שלהם, כשהלחין להם את האלבום "מיקרה אסיה" בשנת 1972, אלבום שהפך לזהב וקבע את שני הזמרים כדור הבא של המוזיקה היוונית.
למה הוא עדיין רלוונטי גם היום
רבים משיריו של קלדראס נחשבים היום לשירי חתונה וזיכרון בלתי נפרדים בקהילה היוונית ברחבי העולם, וכל שיר על נושא הפליטות והגעגוע לבית שנכתב ביוון מאז עומד, במודע או שלא במודע, בצל המורשת שלו.
🎵 להאזנה: אפוסטולוס קלדראס, לילה ירד בלי ירח
10.גריגוריס ביתיקוטסיס, הקול של יוון
שנות פעילות: 1949 עד 2005 סגנון: לאיקו אמנותי, אנטכנו לאיקו
בוזוקי מוסתר וילדות בעוני
גריגוריס ביתיקוטסיס נולד בפריסטרי שבאתונה ביום 11 בדצמבר 1922, למשפחה ענייה מאוד, ונפטר ביום 7 באפריל 2005. הוא נאלץ להסתיר את הבוזוקי שלו אצל חבר, כי אביו התנגד לסגנון המוזיקה שריתק את בנו. הוא הופיע לראשונה על במה בשנת 1949, ובשנות החמישים המוקדמות היה כבר זמר לאיקו מוערך.
אפיטאפיוס, הרגע שקבע הכול
הרגע שקבע את מעמדו לנצח הגיע בשנת 1959, כשפגש את המלחין מיקיס תיאודוראקיס. שיתוף הפעולה שלהם הוליד בשנת 1960 את "אפיטאפיוס", עיבוד מוזיקלי למחזור שירי אבל של המשורר יאניס ריצוס, שעורר בתחילה זעם בקרב חוגי תרבות עילית שראו בקולו של ביתיקוטסיס קול "עממי מדי", אך זכה עד מהרה להצלחה עצומה שגישרה בין הקהל הרחב לבין השירה הגבוהה.
תיאודוראקיס עצמו יצא להגנתו הפומבית, בטענה שהקול של ביתיקוטסיס הוא "גילום כל קולות העם". בעשור שלאחר מכן הקליט ביתיקוטסיס סדרת אלבומים מכוננת עם תיאודוראקיס, על מילים של ריצוס, אודיסאס אליטיס וגיאורגוס סֶפֶריס, שבהם נמנה גם "טו אקסיון אסטי".
למה הוא עדיין רלוונטי גם היום
בכל פעם שמוזמרים ומבצעים ביוון את "אפיטאפיוס" או "טו אקסיון אסטי", בין אם על ידי דלארס ובין אם על ידי זמרים צעירים יותר, מדובר בפועל בהשלמה של מפעל שביתיקוטסיס פתח, ובלעדיו הרעיון עצמו של שירה גבוהה בקול לאיקו כלל לא היה נשמע אפשרי.
🎵 להאזנה: גריגוריס ביתיקוטסיס, יורד גשם בשכונה העניה
11.ג'ורג'וס זמבטאס, הווירטואוז ששר את פני העיר
שנות פעילות: 1953 עד תחילת שנות התשעים סגנון: לאיקו אמנותי, נגינת סולו וירטואוזית
מבית ספר בכיתה א' לסולן הראשי של חאדג'ידקיס
ג'ורג'וס זמבטאס נולד באתונה ביום 25 בינואר 1925, ונפטר ביום 10 במרץ 1992. הוא גדל בבית שבו אביו היה ספר, ולמד לנגן בגניבה על בוזוקי בזמן שסייע לאביו בחנות התספורת. כבר בגיל שבע זכה בפרס ראשון בתחרות בית ספר. הוא נחשב לאחד הסולנים המוכשרים ביותר בהיסטוריה של הכלי, בעל צליל אישי ומיידית מזוהה.
בשנת 1959 בחר בו המלחין מנוס חאדג'ידקיס להיות הסולן הראשי ביצירותיו, ומאותו רגע התגלגלה קריירה עצומה שבה זמבטאס ליווה כמעט את כל דור המלחינים הגדולים של הלאיקו האמנותי, ובהם תיאודוראקיס, קסרחקוס ופלסאס.
מלחין וכגלאי כישרונות
מעבר לנגינה, זמבטאס היה גם מלחין פורה בזכות עצמו, עם למעלה ממאתיים וחמישים שירים, חלקם בסגנון סאטירי חד וקליל שכבש קהל צעיר יותר בשנות השבעים. הוא זה שהעניק הזדמנות ראשונה למספר זמרים וזמרות שהפכו מאוחר יותר לכוכבים גדולים בזכות עצמם, ובהם וויקי מוסחוליו ומרינלה.
למה הוא עדיין רלוונטי גם היום
קטעי הסולו של זמבטאס, בעיקר אלה שהקליט לצד חאדג'ידקיס, עדיין נחשבים לחומר לימוד חובה עבור כל תלמיד בוזוקי שמבקש לרכוש טכניקה נקייה וצליל אישי, ולא רק מהירות אצבעות.
🎵 להאזנה: ג'ורג'וס זמבטאס, בחשיכה, סולו בוזוקי
12.פאנוס גבאלאס, קולו החם של העשור הקשה
שנות פעילות: תחילת שנות החמישים עד שנות השמונים סגנון: לאיקו קלאסי וחם
מנגן רב תכליתי לזמר מוביל
פאנוס גבאלאס נולד באתונה ביום 26 בנובמבר 1926, ונפטר בעיר הולדתו ביום 3 בדצמבר 1988. הוא למד לנגן במגוון כלים, גיטרה, גיטרה הוואית, מפוחית ובוזוקי, לפני שבחר להתמקד בשירה. הוא נכנס לתחום המקצועי בתחילת שנות החמישים, בתקופה שבה הבמה כבר הייתה מלאה בשמות גדולים כמו פאיומטזיס, פרודרומוס טסאוסאקיס וקאזאנציידיס עצמו. השיר הראשון שלו לא הצליח, אך ההצלחה הגיעה בשנת 1955 עם שיר בשם "טפטוף עדין", שכתב ושר בעצמו.
חום מדוד שכבש קהל משפחתי
מאותו רגע ועד אמצע שנות השמונים הקליט גבאלאס למעלה מאלף ומאתיים שירים, ולא פחות משמונה עשרה סרטים קולנועיים, וסייר בהופעות באירופה, אוסטרליה וארצות הברית. מה שהבדיל את גבאלאס מרבים מבני דורו היה החום המדוד בקולו, סגנון שידע לרגש בלי להיות דרמטי מדי, ושהפך אותו לפופולרי במיוחד בקרב קהל משפחתי רחב שלא בהכרח חיפש את הכאב הכבד של קאזאנציידיס אלא סוג אחר של רגש, אינטימי ומתון יותר.
למה הוא עדיין רלוונטי גם היום
רבים משיריו הקלים והחמים של גבאלאס ממשיכים להתנגן בערבי חתונה יווניים בתפוצות, בעיקר בזכות המנגינות הנעימות והקליטות שלא הזדקנו כמו חלק אחר מהרפרטואר של אותה תקופה.
13.סטליוס קאזאנציידיס, מלך הלאיקו וקולם של הפליטים
שנות פעילות: 1952 עד 2001 סגנון: לאיקו, הקול הגדול ביותר של הז'אנר
יתום בגיל שש עשרה שהפך לזמר האומה
סטליוס קאזאנציידיס נולד בשכונת נאה איוניה שבאתונה, שכונת פליטים בעצמה, ביום 29 באוגוסט 1931, ונפטר ביום 14 בספטמבר 2001. הוריו הגיעו מפונטוס ומאסיה הקטנה כפליטים לאחר המלחמה בין יוון לטורקיה. אביו, לוחם מחתרת, נהרג בעינויים בזמן מלחמת האזרחים כשהזמר היה בן שש עשרה בלבד, מה שהותיר את קאזאנציידיס הצעיר לפרנס את אמו ואת אחיו הקטן דרך עבודות מזדמנות, כולל מכירת ערמונים קלויים ברחוב. בעל מפעל שנתן לו יום אחד גיטרה שינה את חייו, וב 1952 הקליט את שירו הראשון, שלא הצליח, אך תוך זמן קצר הפך לזמר המבוקש ביותר של הדור.
קול שנשא בו זמנית שמחה וכאב
קולו של קאזאנציידיס נחשב לאחד המרגשים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה היוונית בזכות יכולת נדירה לשאת בו זמנית שמחה וכאב, אנחת געגוע ותשוקה. הוא שאב השראה גם ממוזיקה הודית, ושירו "מנטובאלה", שקיבל את שמו מכוכבת קולנוע הודית שראה, היה השיר היווני הראשון שמכר למעלה ממאה אלף עותקים, הישג עצום בהתחשב באוכלוסייה הקטנה יחסית של יוון באותן שנים.
ב 1964 נישא לזמרת מרינלה, ויחד יצרו את אחד הדואטים המפורסמים ביותר בתולדות הז'אנר, שאותו שברה החלטתו של קאזאנציידיס להפסיק להופיע במועדוני לילה בשיא הצלחתו ולהתמקד רק בהקלטות אולפן, מתוך סירוב עקרוני לתנאי העבודה המנצלים בתעשיית הבידור.
למה הוא עדיין רלוונטי גם היום
קאזאנציידיס עדיין נחשב לקול המזוהה ביותר עם חוויית הגירה, פליטות וגעגוע בקרב יוונים בתפוצות ברחבי העולם, ובשנת 2024 הופק עליו סרט קולנועי ביוגרפי שהפך לאחד הלהיטים המקומיים הגדולים של אותה שנה, עדות לכך שהסיפור שלו עדיין נוגע לקהל שנולד עשרות שנים אחריו.
🎵 להאזנה: סטליוס קאזאנציידיס, מנטובאלה
14.סטרטוס דיוניסיו, הבז של הבמה
שנות פעילות: 1955 עד 1990 סגנון: לאיקו דרמטי, זיביקיקו רגשי
קול שהוקסם עם קולו של קאזאנציידיס
סטרטוס דיוניסיו נולד בעיירה ניגריטה שבאזור סרס ביום 8 בנובמבר 1935, ונפטר ביום 11 במאי 1990, וזכה לכינוי "הבז של הבמה" הודות לנוכחות הסוחפת שלו. הוא נולד למשפחת פליטים מאיוואלי שבאסיה הקטנה, ואיבד את אביו בגיל צעיר. הוא החל לשיר ללא תשלום במועדוני לילה בסלוניקי, ובקולו זיהו רבים דמיון בולט לקולו של קאזאנציידיס עצמו, מה שסייע לו בתחילה אך גם הכביד עליו את היציאה מצל הענק שקדם לו.
הוא חתם עם חברת קולומביה, ותחילה הקליט מחדש שירים ותיקים של טסיצאניס, פפאיואנו, מיצאקיס וחיוטיס, לפני שמצא את קולו הייחודי בסוף שנות השישים.
הזיביקיקו שהפך לסמל
השיא בקריירה שלו הגיע בתחילת שנות השבעים, עם השיר "אש יורדת בשבילי", שהפך ללהיט ענק ולסמל של הזיביקיקו הדרמטי, ריקוד יווני בקצב איטי ומרגש שנחשב לביטוי הרגשי המובהק ביותר של הלאיקו.
שנות השבעים היו קשות עבורו אישית בשל מעצר, אך הוא חזר לפסגה בשנות השמונים עם שורה ארוכה של להיטים שנשמעים ברדיו היווני עד היום. שלושה מילדיו המשיכו אף הם בקריירת זמרה.
למה הוא עדיין רלוונטי גם היום
להיטים כמו "אש יורדת בשבילי" עדיין נחשבים לחלק מהרפרטואר הבסיסי של כל מי שרוצה לרקוד זיביקיקו כראוי, ודיוניסיו נחשב עד היום לדוגמה המובהקת ביותר לזמר לאיקו שמעביר סערה רגשית שלמה תוך שירה כמעט חסכונית.
🎵 להאזנה: סטרטוס דיוניסיו, אש יורדת בשבילי
15.מרינלה, הגברת הגדולה של השיר היווני
שנות פעילות: 1956 עד 2024 סגנון: לאיקו, אנטכנו ופופ
מקריאה ברדיו בגיל ארבע לפריצה לצד קאזאנציידיס
מרינלה, ששמה האמיתי היה קיריאקי פפדופולו, נולדה בסלוניקי ביום 19 במאי 1938, ונפטרה ביום 28 במרץ 2026, לאחר קריירה שנמשכה כמעט שבעה עשורים רצופים. היא הייתה בת למשפחת פליטים מקונסטנטינופול, החלה לשיר ברדיו כבר בגיל ארבע, ובגיל שבע עשרה מצאה עצמה מחליפה זמרת ראשית בלהקת סיור באופן מקרי לחלוטין.
הפריצה הגדולה הראשונה שלה הייתה כבת לוויה קולית לקאזאנציידיס עצמו, שאיתו נישאה בשנת 1964, וביחד יצרו דואט אגדי שביצע רבים משירי טסיצאניס, תיאודוראקיס וחאדג'ידקיס. אחרי פרידתם בנתה מרינלה קריירת סולו עצמאית ומגוונת במיוחד, שנעה בין לאיקו מסורתי, שירה אנטכנו פואטית, פופ ואפילו ג'אז וקברט.
חלוצת האירוויזיון ובמת הלילה היוונית
מרינלה הייתה, בשנת 1974, הזמרת היוונית הראשונה בהיסטוריה שייצגה את המדינה בתחרות האירוויזיון, ובכך פתחה דלת שדרכה עברו דורות שלמים של זמרים יווניים אחריה. היא גם הייתה חלוצה בעיצוב הבמה של מועדוני הלילה היווניים, והכניסה תלבושות מפוארות, כוריאוגרפיה ותאורה שהפכו סטנדרט שממנו שאבו זמרות מאוחרות יותר כמו אנה ויסי ודספינה ואנדי.
גם בעשור התשיעי לחייה המשיכה מרינלה להופיע, עד שקריסה בריאותית חמורה שהתרחשה תוך כדי הופעה חיה באודיאון הרודס אטיקוס באתונה, בסוף 2024, הביאה בהדרגה לסוף חייה.
למה היא עדיין רלוונטית גם היום
עד מותה ב 2026 המשיכה מרינלה להיחשב לסמל חי של רצף המוזיקה היוונית לאורך המאה, וההופעות המשותפות שלה עם ג'ורג' דלארס בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת חיברו במפורש בין הדור המייסד של הלאיקו לבין הזמרים שממשיכים אותו כיום.
🎵 להאזנה: סטליוס קאזאנציידיס ומרינלה, ניצה אלניצה
16.וויקי מוסחוליו, הצ'לו של השיר היווני
שנות פעילות: 1962 עד סוף שנות התשעים סגנון: אנטכנו ולאיקו, קול צרוד וחודר
ממפעל טקסטיל לבמת מועדון הלילה
וויקי מוסחוליו, בשמה המלא וסיליקי מוסחוליו, נולדה בשכונת מטקסוריגיו העניה שבאתונה ביום 23 במאי 1943, ונפטרה ביום 16 באוגוסט 2005, לאחר מאבק ארוך בסרטן. היא גדלה בעוני קשה, ובגיל שלוש עשרה כבר עבדה במפעל כדי לפרנס את המשפחה, בעוד הוריה הקפדנים אסרו עליה לצאת בלילות.
בפסח 1962 קיבלה הזדמנות ראשונה בזכות בת דודתה, לשיר על במת מועדון הלילה טריאנה, שם הכיר אותה ביתיקוטסיס עצמו. שנתיים לאחר מכן, המלחין סטברוס קסרחקוס חיפש קול נשי חדש ובלתי שגרתי לביצוע שיר לסרט "לולה", ומצא אותו במוסחוליו. השיר "הירח אבד" הפך אותה לכוכבת בן לילה.
הצ'לו שתיאר חאדג'ידקיס
קולה הצרוד והעמוק של מוסחוליו הפך לחתימה מזוהה מיידית במוזיקה היוונית. המלחין מנוס חאדג'ידקיס תיאר את קולה כ"הצ'לו של השיר היווני", ותיאודוראקיס דימה אותו ל"סלע דורי עתיק".
היא הייתה מהראשונות ביוון ששרו הן במועדוני לילה מסחריים והן בקונצרטים אמנותיים, ושירים שכתבו עבורה קלדראס וזמבטאס אף העניקו את שמם למועדוני לילה שלמים באתונה. במקביל לקריירה המוזיקלית, מוסחוליו נודעה גם באומץ שבו התבטאה נגד דיקטטורת הקולונלים בתקופה שבה אמנים אחרים בחרו לשתוק.
למה היא עדיין רלוונטית גם היום
קולה הייחודי של מוסחוליו נלמד עד היום כדוגמה לכך שקול "לא מושלם" מבחינה קלאסית, צרוד ולא נקי, יכול להיות בדיוק הכלי המדויק ביותר להעברת רגש אמיתי, וזמרות צעירות שמבקשות "קול עם אופי" מצטטות אותה כמודל.
🎵 להאזנה: וויקי מוסחוליו, הירח אבד
17.ג'ורג' דלארס, הגשר שלא הפסיק להתרחב
שנות פעילות: 1967 ועד היום סגנון: רבטיקו, לאיקו, אנטכנו ומעבר לכך
בן לרבטיקן שהתחיל תחת טנקים
ג'ורג' דלארס נולד בנאה קוקיניה שבפיראוס ביום 29 בספטמבר 1949, ועודו פעיל כזמר ונגן רב תחומי עד היום. הוא בנו של לוקאס דארלאס, זמר ונגן בוזוקי מוערך של דור הרבטיקו שניגן לצד ואמבאקאריס, פפאיואנו וטסיצאניס עצמם.
דלארס הצעיר גדל בתוך העולם המוזיקלי הזה ממש, שר לראשונה בהקלטה של אביו כבר בגיל צעיר, והתחיל להוציא שירים משלו בשנת 1967, בדיוק כשהטנקים של הצבא היווני יצאו לרחובות בהפיכה הצבאית שכינונה את שלטון הקולונלים. שירו הראשון נאסר לשידור בשל רמיזה פוליטית.
מיקרה אסיה והרוחב הבלתי רגיל
שני שנים לאחר מכן יצא אלבום הבכורה שלו, ובשנת 1972, בזכות שיתוף הפעולה עם קלדראס באלבום "מיקרה אסיה" לצד חריס אלכסיו, הפך דלארס לכוכב ארצי.
מה שהופך את דלארס למקרה מבחן ייחודי הוא הרוחב הבלתי רגיל שלו. הוא שיתף פעולה עם תיאודוראקיס בסדרת אלבומים מכוננים, הקליט אלבום שלם בהשפעות לטיניות עם נגן הגיטרה הנודע אל די מיאולה, ליווה תזמורות סימפוניות באירופה ובישראל, ואף הופיע פעמיים באצטדיון האולימפי באתונה בפני קהל של שמונים אלף איש, מהלך שהיה חסר תקדים למוזיקה יוונית עד אז.
לצד הקריירה המוזיקלית, דלארס ידוע גם בפעילותו למען פליטים ולמען זכויות אדם, ומונה בשלב מסוים לשגריר רצון טוב מטעם נציבות הפליטים של האומות המאוחדות.
למה הוא עדיין רלוונטי גם היום
דלארס ממשיך להופיע ולהקליט עד ממש השנים האחרונות, כולל הופעות באולמות גדולים באירופה, והוא נחשב לגשר החי היחיד שמחבר במפורש, בגוף ראשון, בין דור המייסדים של הרבטיקו לבין קהל המאה העשרים ואחת.
🎵 להאזנה: ג'ורג' דלארס, מתוך מיצרי הבוספורוס
18.חריס אלכסיו, הקול שהוציא את הלאיקו מהמסגרת
שנות פעילות: 1972 ועד היום סגנון: אנטכנו ולאיקו
פריצה משותפת עם דלארס
חריס אלכסיו נולדה בעיר תיבה ביוון בשנת 1950, ופועלת עד היום כזמרת אנטכנו ולאיקו בעלת קריירה שממשיכה כבר יותר מחמישים שנה.
היא התגלתה יחד עם דלארס, כשקלדראס בחר בשניהם הצעירים, בעלי ניסיון מוגבל יחסית באותה עת, לשאת את אלבום "מיקרה אסיה" משנת 1972, יצירה שעסקה בכאב הפליטות מאסיה הקטנה. ההצלחה הענקית של האלבום הפכה את שניהם לכוכבים בן לילה, אך אלכסיו במהרה בנתה זהות אמנותית עצמאית משלה, בעלת קול חם, נמוך במקצת לעומת המקובל אז, ורגיש במיוחד להברקה של מילות שיר.
גשר בין העממי לאינטלקטואלי
בניגוד לזמרות רבות מדורה שנשארו קשורות בעיקר למועדוני לילה, אלכסיו הצליחה לגשר בעקביות בין המוזיקה העממית לבין קהל אינטלקטואלי ואמנותי, ושיתפה פעולה עם כמעט כל המלחינים הגדולים של הדור. הקריירה הארוכה שלה, שנמשכת עד היום, הפכה אותה לאחת הזמרות הנערצות ביותר ביוון בכלל, לא רק בקרב חובבי לאיקו מסורתי.
למה היא עדיין רלוונטית גם היום
אלכסיו ממשיכה להופיע ולהקליט, והיא נחשבת לדוגמה חיה לכך שאפשר לשמור על נאמנות לשורשי הלאיקו והרבטיקו תוך התחדשות אמנותית מתמדת לאורך יותר מחצי מאה.
🎵 להאזנה: חריס אלכסיו, דמיטרולה שלי
פרק סיום אישי
כמי שמנגן בוזוקי ומופיע באירועים, יש אמנים מהרשימה הזו שמלווים אותי גם היום. כל אחד מהם השפיע בדרכו על עולם המוזיקה היוונית, וגם על הדרך שבה אני ניגש לנגינה, לבחירת הרפרטואר וליצירת האווירה בכל הופעה.
יש לי הערכה גדולה לדורות שקדמו לי, כשמזמינים אותי להיות נגן בוזוקי לאירועים אני יודע שיש בידי משימה גדולה, ואני לוקח את זה בשתיי ידיים ולב גדול!
מקורות ומידע נוסף
- Wikipedia, ערכים בשפה האנגלית עבור כל אחת מהדמויות שהוזכרו במאמר, ובהם Markos Vamvakaris, Vassilis Tsitsanis, Manolis Chiotis, Stelios Kazantzidis, Sotiria Bellou, Giannis Papaioannou, Grigoris Bithikotsis, Giorgos Zampetas, Marika Ninou, Marinella, Vicky Moscholiou, Stratos Dionysiou, George Dalaras, Haris Alexiou.
- GreekReporter, Greek City Times ו The Greek Herald, אתרים המתעדים באנגלית היסטוריה מוזיקלית יוונית ואירועי עדכון עדכניים, כגון פטירתה של מרינלה במרץ 2026.
- Rebetiko, ערך מקיף בוויקיפדיה על תולדות הז'אנר, השפעות טורקיות ובלקניות, הצנזורה בתקופת מטקסס, ותהליך ה"התחייה" של הרבטיקו בשנות השישים והשבעים.
- In The Beginning Of The Song, בלוג מחקר מפורט על תולדות הרבטיקו והלאיקו, ובו סדרת רשומות מקיפה על אפוסטולוס קלדראס ועל מריקה נינו.
- Houshamadyan, פרויקט תיעוד תולדות הקהילה הארמנית העות'מאנית, הכולל תחקיר מפורט על חייה של מריקה נינו.
- AllMusic ו Last dot fm, ערכים ביוגרפיים ודיסקוגרפיים עבור מרבית האמנים שהוזכרו במאמר.
